קראתי לבני שלי הולדן, מילו וסוייר כי אהבתי את הצליל של כל אחד מהשמות עם שם המשפחה שלנו (לדעתי, קשה לעבודה), ובמידה פחותה זה לזה ו
לא הסיפור הכי טוב, הא?
כשדיברתי עם כמה חברים אמש, אם אחרת נתנה את הסיבה “מכיוון שאהבנו את הצליל של זה” לשמו של בנה, מקס. עלה בדעתי שאולי אנו חייבים לילדינו סיפור מיוחד בדיוני לבחור את שמם.
אז במקום חצי האמיתות האלה, יכולתי להמציא בדיה יפה הרבה יותר המציינת את המסורת המשפחתית ואת הפואטית מרמזת על כל אחד, סיפור שהם יכולים לספר לחבריהם לכיתה:
הולדן, קראנו לך על שם מכונית מותג ממוצעת באוסטרליה בה מעולם לא הייתי.
מילו, קראנו לך על שם שוקולד חם שמעולם לא ניסיתי.
סוייר, קראנו לך על שם מוצר סינון מים שמעולם לא השתמשתי בו.
ואז שוב, אם באמת אכפת לי מהדברים האלה, הייתי יכול לעשות את זה ככה מההתחלה. מה אתה חושב?